פסק-דין בתיק ע"פ 4398/09

השופט א' א' לוי:

1.        באחד מימיו של חודש ינואר 2007 מצא ש.מ. ז"ל (להלן: "המנוח") את מותו בדירת מגוריו בכרמיאל. חקירת המשטרה העלתה כי מותו נגרם בעבירה, ובהמשך הרשיע בית-המשפט המחוזי בחיפה את המערער בדעת רוב (השופטים כ' סעב ור' למלשטריך-לטר), ברצח המנוח, וכן בעבירות של גניבה והצתה, לפי סעיפים 300(א)(2), 384 ו-448(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, והונאה בכרטיס חיוב בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986. דעת המיעוט (השופט י' אלרון) סברה כי נכון להרשיע את המערער גם בעבירות רצח ושוד בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 300(א)(3) ו-402(ב) לחוק העונשין. בעקבות הרשעתו נדון המערער למאסר עולם, שבע שנות מאסר נוספות, מתוכן חמש לריצוי במצטבר, שלוש שנים מאסר על תנאי, וכן הופעל, במצטבר, מאסר מותנה בן-12 חודשים שעמד נגדו.

           המערער משיג בפנינו על הרשעתו, ולחלופין, על העונש שהושת עליו.

2.        כתב האישום בו עוסק ערעור זה הוגש נגד המערער ואחר - אחמד שחתות (להלן: "אחמד"). נטען כי בתאריך 4.1.07, בשעת לילה, הם פגשו את המנוח ונסעו ברכבו לביתו, ובשלב כלשהו גמרו אומר לשדוד אותו ולהמיתו. הם תקפו אותו, חבלו בו, ולבסוף כרכו לולאה סביב צווארו וגרמו למותו כתוצאה מתשניק. לאחר זאת, וקודם לעזיבתם את הדירה, גנבו הנאשמים פרטי רכוש שונים, ובין היתר, ביגוד, מכשיר D.V.D, כסף, בקבוקי משקאות ואת כרטיס האשראי של המנוח. כמו כן, הם נטלו את מפתחות רכבו, גנבו את הרכב עצמו, השתמשו בכרטיס האשראי לצורך תדלוק, ולבסוף הציתו את הרכב באזור כפר מכר. עוד נטען, כי אחמד השתמש בכרטיס האשראי כדי לרכוש בחנויות שונות מוצרים בשווי של אלפי שקלים.

3.        לאחר מעצרו הודה אחמד בחקירתו במעורבותו ברצח המנוח, והוא חזר והתוודה על כך בפני מדובב שפעל בשרות המשטרה. אחמד מסר כי בשעות הערב של יום האירוע שהה עם המערער בקניון כלשהו שם פגש את המנוח, אותו לא הכיר עד אז ואף סבר כי שמו הוא ארז (ת/37). לאחר מכן, נסעו אחמד והמערער עם המנוח ברכבו לביתו, מתוך כוונה לגנוב את כספו (ת/89). כאשר הגיעו לדירה הרכיבו השלושה רהיט אותו קנה המנוח, ולאחר מכן החלו לוגמים משקאות משכרים וצפו בסרטים פורנוגראפיים. בשלב כלשהו ביקשו המערער והמנוח לקיים יחסי מין, אולם המנוח דרש כי גם אחמד יכנס לחדר השינה. בשלב זה אמר המערער לאחמד "אל תעשה פדיחה, תעביר את זה עד שאני אקח מה שאני רוצה ממנו" (ת/89).

           על פי תיאורו של אחמד, ישבו המנוח והמערער בחדר השינה כשהם קרובים זה לזה, בעוד שהוא ישב בקצה המיטה שעון על הקיר. המנוח החל ליצור קשר פיזי עם אחמד ואף נישק אותו, ובתגובה דחף אותו אחמד והמנוח נפל. אולם המנוח התעשת ואז אחז בו המערער בגרונו ואחמד בעט בפניו ויצא מהחדר (ת/89 גיליון 3). כאשר שמע בהמשך את המנוח צועק בחדר השינה, חזר אחמד לשם כדי להשתיקו על ידי חסימת פיו, ואז נשך אותו המנוח באצבעו. אחמד טען כי בשלב זה הוא שב ויצא מהחדר, וזמן קצר לאחר מכן יצא גם המערער משם ונטל את הסכין בה נעשה שימוש כדי לחתוך את הניילונים בהם היה ארוז הרהיט שרכש המערער, וכן חוט אותו פרם מנעל כלשהי, ובעזרת פריטים אלה הוא המית את המנוח. בגרסאות אחרות שמסר לעניין זה, מסר אחמד כי הוא היה זה שהביא את השרוך למערער (ת/64).

           לאחר זאת, גרר המערער את המנוח ברגליו לעבר חדר הממ"ד, ולאחר מספר דקות יצא עם תיק גדול והחל נוטל מהדירה פריטים שונים, וביניהם, בקבוקי משקאות, בגדים ומסמכים (ת/37 גיליון 2; ת/31 עמ' 40). כמו כן, נטל המערער תיק נוסף שהיה ליד הטלוויזיה, ובו היה כסף. אחמד הוסיף כי בעת הרצח היו על ידיו של המערער שני זוגות גרביים, ולאחר זאת טרח לנקות עם מגבת טביעות אצבע שאפשר כי הותיר שם. בעת שיצאו מהדירה לבש המערער מעיל שחור עם פס לבן מסוג 'פומה' אותו גנב מדירת המנוח. השניים נסעו ברכב הגנוב ותידלקו אותו באמצעות כרטיס האשראי של המנוח, ובהמשך המערער הצית אותו.

4.        אל מול גרסה זו היו בפיו של המערער גרסאות שונות, ובהתחלה הכחיש כל הכרות עם המערער או עם המנוח. רק כאשר הוצגו בפניו ראיות הקושרות אותו לזירה, ולאחר שהבין כי טביעת אצבע שלו נמצאה בדירת המנוח ואחמד קשר אותו לביצוע הרצח, מסר המערער לחוקריו גרסת 'ראי' לגרסתו של אחמד, היינו, כל שייחס לו שותפו הוא ייחס לאחמד (ת/53).

פסק דינו של בית-המשפט המחוזי

5.        המערער ואחמד הכחישו בתחילת הדיון כל קשר למותו של המנוח, אולם לאחר מספר ישיבות בהן נשמעו ראיות במהלכן התברר לאחמד כי טביעות אצבע שלו נמצאו בדירת המנוח (ת/176), והפרופיל הגנטי שלו נמצא, בין היתר, על השרוך ששימש לחניקת המנוח (ת/146), הודה אחמד בעובדות כתב האישום שיוחסו לו, ובעקבות כך הורשע בעבירות רצח, שוד, הצתה והונאה בכרטיס חיוב. על כל אלה נדון אחמד למאסר עולם ושנת מאסר נוספת, במצטבר. גם המערער לא התמיד בכפירתו המוחלטת, והודה לבסוף כי שהה בדירת המנוח, אולם טען שאת מעשה ההמתה ביצע אחמד לבדו. זה האחרון נקרא להעיד מטעם המאשימה במשפטו של המערער, והפעם הייתה בפיו גרסה שונה, היינו, שאת מעשה הרצח ביצע בעצמו, והמערער, שאמנם נכח בדירה, לא נטל חלק בכך.

           בית-המשפט דחה את גרסתו המאוחרת של אחמד וקבע כי "לא ניתן לשלול כי עדותו בבית-המשפט, לאחר שדינו כבר נגזר, הייתה מוזמנת ומגמתית" (עמ' 26 להכרעת הדין). לפיכך, העדיף בית-המשפט את הגרסה שמסר אחמד בחקירתו במשטרה, לפיה המערער נטל חלק פעיל במעשה ההמתה. עוד נקבע, כי גרסת אחמד במשטרה תואמת את הראיות החיצוניות והממצאים הפורנזיים (עמ' 56 להכרעת הדין), וכי העובדה שאחמד סיפר גרסה זו גם למדובב, מבלי שחשד כי שותפו לתא המעצר פועל מטעם המשטרה, יש בה כדי לחזק את המסקנה כי גרסה זו, ברובה, הינה גרסת אמת. חיזוק נוסף למסקנה כי יש לדחות את עדותו של אחמד, מצא בית-המשפט בסתירות הפנימיות שהתגלו בה, ובסתירות שבינה לבין גרסתו של המערער. כמו-כן, דחה בית-המשפט את טענת המערער כי כבש את עדותו עקב חששו כי אחמד יפגע בו, וכן נקבע כי בעת הרצח היתה דלת הכניסה לחדר השינה סגורה, ועל כן העובדה שהנאשמים ידעו לספר על הדרך בה הומת המנוח, מלמדת ששניהם שהו בחדר בזמן המעשה.

           נוכח הממצאים בדבר הדרך בה הומת המנוח - חניקה באמצעות ידיים ושרוך, חבטות לכיוון הראש ודקירות סכין - קבע בית-המשפט כי הוכח שהמערער המית את קורבנו בכוונת תחילה.

6.        בית-המשפט המחוזי נחלק בדעתו באשר לאפשרות הרשעת המערער בעבירת השוד. דעת הרוב סברה כי על אף שהוכחו יסודות 'האלימות' ו'הגניבה' הנדרשים לשם הרשעה בעבירת זו, לא הוכח הקשר הסיבתי הנדרש ביניהם, קרי, כי האלימות הופעלה כדי לאפשר או להקל על הגניבה. דעת המיעוט סברה כי יש להרשיע את המערער גם בעבירת השוד, הואיל ואחמד הודה בעובדותיו של כתב האישום שהוגש בעניינו, ובכללן שהוא הגיע לדירת המנוח במטרה לשדוד אותו. נוכח זאת אין זה הגיוני שמטרתו של המערער הייתה שונה, בייחוד שלאחר הרצח יצאו השניים עם רכוש גדול, ותוך שהמערער לובש את מעילו של המנוח אותו גנב מהדירה.

הטיעון בערעור

7.        המערער סבור כי הרשעתו שגויה, ולהלן יובאו נימוקיו בקצרה. לטעמו לא היה מקום להעדיף את גרסתו של אחמד בחקירתו על פני עדותו בבית המשפט. באשר למדובב, נטען כי מדובר בעבריין הבקי בשיטות חקירה, ומכל מקום, אחמד ידע כי שותפו לתא פועל מטעם המשטרה, ועל כן מסר לו מידע חסר ערך שנועד לחלצו מהאישום החמור שיוחס לו. המבקש מטעים עוד, כי בית-המשפט המחוזי שגה כשאר ייחס משקל להודאת אחמד במשפטו, הואיל וההלכה הנוהגת היא כי אין זוקפים הודאת שותף לחובת הנאשם-עמו.

           עוד נטען, כי נתגלו סתירות רבות בין הגרסאות שמסר אחמד בחקירתו לזו שמסר למדובב, ועל כן לא ניתן להסתמך עליהן לצורך הרשעה בפלילים. המערער הוסיף, כי לאחמד ולמנוח רקע ועבר ביחסים הומוסקסואלים, בעוד שבעניינו לא הוכח רקע דומה. הוא סבור כי יש בעובדה זו כדי לתמוך בגרסתו לפיה אחמד היה זה שהכיר את המנוח קודם לאירוע, ומכאן שגרסתו-שלו מהימנה. המערער סבור כי גם לכבישת גרסתו הוא הציג טעם סביר - חששו מאחמד. לבסוף, טען המערער כי אף אם ייקבע כי נטל חלק בהמתת המנוח, אזי חלקו בפרשה הוא של "מסייע" בלבד ולא של "מבצע בצוותא".

           לחלופין, משיג המערער על העונש שנגזר לו.

הכרעה

8.        ערעור זה עוסק ברובו בהשגות על ממצאים שבעובדה אותם קבעה הערכאה הדיונית בעקבות התרשמותה ממהימנותם של העדים אשר הופיעו בפניה. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים מסוג זה (ע"פ 406/78 בשירי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436 (1980); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000); ע"פ 3132/07 אדם בניאגוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.6.10); ע"פ 5271/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 17.5.11)), ואף שלהלכה זו נקבעו חריגים לא מעטים, לא מצאתי כי עניינו של המערער נמנה עמם. אדרבא, בתום בחינת טיעוני הצדדים, הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי וניתוח הראיות, שוכנעתי כי הרשעת המערער בדין יסודה.